מוסרת אסירות תודה על אתמול. יום לא קל עבר עליי, ובהימנעות. מה שהחזיק אותי לבל אתמוטט היו השקילות והמדידות והתכנית שיש לי. מודה לאלוקים שזימן לי מפגש עם הקהילה הזו. החיים בתוך התכנית שלנו, גורמים לי להרגיש שיש לי מקום שהוא רק שלי, שבו אני יכולה להתמסר לכוח גדול ממני ולהתמקד רק בעצמי. חלקת האלוקים הקטנה שלי. הרחק מעין הסערה. אני נפגשת לאחרונה עם אנשים שיש להם עיסוק מאד גדול באוכל. שכל עניין ומטרה בחייהם, חשובים ככל שיהיו, חייבים להיות מלווים באוכל. הכול נסב סביב אוכל, אוכל, אוכל, וזה נראה לי כל כך אבסורדי. מיותר לציין שהם שמנים וילדיהם המאוד קטנים לא עוזבים את השולחן המלא כל טוב לרגע אחד… נדמה שלשם כך הגיעו… ( האם לא כדי לפגוש חברים ולשחק?…) ואני מן הצד מסתכלת עליהם ומבינה את גודל המתנה שקיבלתי בתכנית. איזו הקלה 3 ארוחות שקולות, מדודות, מסודרות ושקט… שקט… אוכלת אותן כחלק משגרת יומי ותו לא. הכול מקבל פרופורציה. ולצד הארוחות הכמעט זניחות, העולם כולו פרוש לפניי. בניגוד לחיים שהיו לי רק לפני שלושה חודשים; ערבוביה נפשית ופיסית, כל הזמן יש משהו בפה וכמו שואב אבק כל פירור או פיסת מזון שנפלה לה בבית, שאבתי לתוכי במקום לזרוק לפח. מה הפלא שבסוף היום הרגשתי סלידה, תיעוב וגועל עצמי. בתכנית קיבלתי מתנה: את השקט הזה שיש לי, נטולת רגשות אשם ושנאה עצמית. מבינה את צעד 2 במלוא עוצמתו ("הגענו לאמונה כי כוח גדול מאתנו יוכל להביא אותנו לשפיות") רק משהו באמת גדול מהחיים יכול היה להביא אותי למקום הזה. שלא ייגמר לעולם!
