קראתי משפט: "לא שכחתי אנשים שהחשיכו את שביליי, אבל לנצח אזכור את אלה שהאירו אותם עבורי". אני מתחברת לאמרה הזו כיוון שאני מייחלת לאמונה עצמית. להחזיר אליי את תחושת הערך העצמי, והתחושה הפנימית שיש לך את עצמך. זו התחושה הכי חזקה שיש לך, כי אז, גם כשיש טלטלות חיצוניות, התחושה האישית שלך כה מגובשת וחזקה, שזה לא מפיל אותך לקרשים כמו שאני חשה עכשיו. אני צריכה לעשות על זה המון עבודה כיוון שהיום אני בחוסר אונים נוראי מול התנהגות מביכה ומעליבה של שתי אימהות בגן של בתי, כלפיי. היינו שלושתנו חברות, אבל הסיטואציה נוצרה בגלל אחת האימהות שהפריע לה שהילדה שלי ושל האם השנייה התחברו חיבור מדהים. היא אמרה מפורשות שהבן שלה מקנא. היא החליטה כנראה לחבל בזה והצליחה. אנחנו כבר לא בקשר. התחושה שלי היא של נידוי ממש. אני רואה אותן בגן ואני לוקחת את זה כל כך קשה. אני מבינה שהן כן בקשר ומפגישות בין הילדים שלהן, וזה גורם לי ממש תחושת השפלה. אני בטוחה שאדם רגיל היה "שם פס" אחד גדול. לא סופר אותן. אבל אני, שהכנפיים שלי שבירות ורעועות, ותחושת הערך העצמי שלי כל כך נמוכה בשנים האחרונות, הולכת עם ראש מושפל. הרוסה מזה… יש לזה קשר הדוק מאוד לעובדה שבשנים האחרונות הייתי אדם שמן, מובס, נואש, וחסר כל תקווה. השומן הפך אותי למבודדת, לחסרת רצון להתערות מבחינה חברתית ולכן הפכתי לאדם בודד, שלא יוצא, מבלה או פוגש אנשים. כאילו הפכתי לחסרת מיומנויות חברתיות. כל זה גורם לי לבוא ממקום מאוד נמוך, ב"אובר דואינג" כזה ואנשים מרגישים בזה מיד, לדעתי. אני חושבת שדרוש פרק זמן מאוד ארוך של הימנעות ורזון, בשביל לחוות את המתנות, וביניהן את המתנה הגדולה ביותר – השבת תחושת הערך העצמי. רק להיום, מי ייתן ואזכה לכך! שאזכור יום יום שהשומן המית אותי והרס לי כל חלקה טובה. שאסור ששנות החושך יימשכו לעד. שאני חייבת להוציא עצמי מהמקום הזה כדי שסיטואציות כאלה לא יחזרו על עצמן. אמן!
