אוף, נמאס לי! אני כל כך חולה! הראש שלי לא מפסיק "לאכול לי את הראש"! זה פשוט לא נגמר! החרדות והמחשבות השליליות שלי… מה לעשות?! יש לי חברה שאומרת: "פשוט לעשות". טוב, הבנתי שאני צריכה להתחיל להניע את עצמי ולעשות פעולות שישמרו על מצבי הרוחני ועל מצבי הרגשי באיזון… אבל, אוף… צריך לעשות.
אז מה אני עושה היום? כשאני מתעוררת בבוקר, אני מודה לאלוהים על כך שהתעוררתי, על שהתעוררתי בהימנעות, בדרך של החלמה. אני מודה לו פעמים רבות במהלך היום. אני מדברת עם חברות מגריישיט בטלפון בקביעות (כל יום) וקוראת דפים יומיים, על הבוקר.
אחר כך, אני כותבת את תכנית האוכל שלי, שלושה מצבים של חוסר אונים ושלושה מצבים של אסירות תודה, ומוסרת הכול למאמנת שלי. בראש ובראשונה, אני זוכרת תמיד – הכי חשוב לי לדאוג לאוכל שלי! עבורי, כל החלמה וכל יכולת ניתוח והסקת מסקנות לגבי פעולותיי לא רלבנטית אם האוכל שלי לא שקול ומדוד!
אני מדברת עם המאומנים ועם המאומנות שלי במהלך היום – אני מנסה להיות הכי קשובה, מכילה, אמפתית ותומכת שאני יכולה להיות, כדי לתרגל את היציאה מהריכוז העצמי שלי, במנות קטנות של הקשבה לאחר.
אני עושה את מיטב יכולתי כדי להתחבר לכוח העליון שלי, כפי שאני מבינה אותו, בתפילות שונות, במדיטציה ובהרהורים. אני הולכת לשלוש פגישות לפחות, בכל שבוע. אני עושה שירות בקבוצות וגם נוטלת חלק בוועדה של האינטרגרופ. אני עושה סדנת צעדים לפחות פעם אחת או פעמיים בשנה, אך אם אני לא בסדנת צעדים ויש משהו שמטריד אותי – אני עושה עליו צעדים בעזרת חברה או בעזרת המאמנת שלי.
כפי שנכתב בצעד 10, אני ממשיכה כל יום בחשבון הנפש האישי שלי – אני בוחנת את עצמי ומנסה לבדוק את המניעים שלי, מתוך שאיפה לחיות בענווה, בקבלה ובלי רחמים עצמיים ותחושת חוסר סיפוק, אלא, לחיות מתוך אסירות תודה, כיוון שכפי שנכתב בספרי AA "לב מלא אסירות תודה לא יגבה".
תודה על ההזדמנות לכתוב את הדברים הללו… מקווה שזה יעזור לעוד מישהו… כתבתי את המכתב הזה בשעה 7:00 בבוקר. מתחייבת לאכול היום רק את האוכל השקול והמדוד שמסרתי, ויהי מה!