כשהגעתי לגריישיט, ידעתי, שאם ארצה שהתכנית הזאת תעבוד בשבילי, אהיה חייבת לדייק: בשקילה, בפעולות, במסירות… הרי ״בערך״, עשיתי כל כך הרבה דברים וכולם נכשלו כישלון חרוץ. כדי להשיג את מה שיש ל״רזים״ האלה, הייתי מוכנה להתחייב לתהליך הזה והאמת בלי אמונה גדולה, פשוט לא היה לי מה להפסיד.
חיי היו בלתי נסבלים, זוגיות מקרטעת, הורות כבדה ומעייפת. חייתי חיים של ״קדושה מעונה״, שבכל צרותיי, האשמתי את היקום, ולי, כך היה נדמה, לא היה שום חלק בכל אלה.
רק להיום, התכנית הזאת עובדת עבורי, בדרך נס. לא בקצב שלי, לא לפי הסדר ולא לפי הרצונות שלי, אך מרגישה שחיה את ההבטחות של גריישיט.
זו תכנית יחידה, שאני מכירה, שיש לה רשימת הבטחות מדויקת.
יש לי ימים שונים, מאתגרים יותר וגם פחות. לפעמים אני הולכת לפגישות ברצון ובהתלהבות, ולפעמים אני מגיעה, רק כי צריך ומתה לברוח מיד בסיומן.
לפעמים מרגישה שיש לי מה להגיד ולפעמים מעדיפה לשתוק. אבל אני יודעת שלפעולות שלי, אסור להיות מושפעות ממצב הרוח שלי, ההפך הוא הנכון. כשאני מרגישה נתקעת, אני מחפשת עוד משהו שלא עשיתי כדי לחדש את ההתלהבות ואת החיות של התכנית בתוכי.
כי יודעת בבירור שהמחלה הזאת ערמומית, מבלבלת ורבת עצמה, ויש לה יכולת להשכיח ממני את הסבל מהאכילה הכפייתית ומההרס העצמי, שכל כך היה אופייני לי קודם.
אז כל עוד הזיכרון לא בגד בי, אני נצמדת ל״רזים״, צועדת אחריהם לכל מרחק, עושה פעולות, צעדים, כל שאצטרך כדי לא לחזור למלחמת התשה מול האוכל, כי הרי ברור לי לגמרי, שבינינו, הוא תמיד מנצח.
רק להיום, אני לא אוכלת מה שאסור ויהי מה!!!
ולאלה, שאיבדו את דרכם, התכנית המבורכת הזאת, ממשיכה לעבוד, גם כשאינכם בחדרים. תחזרו לדייק ואז גם אתם יום אחד תשתפו אותנו בנס שקרה לכם. אוהבת אתכם ויהי מה!