*סיפור שנכתב בעת מלחמה.
לא יכולתי שלא לרשום את הדברים שקורים סביבי בזמן המלחמה.
אני אכלנית כפייתית ורגש הוא אחת הסיבות שמובילות אותי אל הצלחת.
היום אני בהימנעות וזה נותן לי דרך לראות את הדברים מסביבי.
אני ממקום דרומי בארץ. עכשיו יש אזעקות, בומים, רעשי מטוסים, ילדים בצבא…
אני מפחדת? כן, קצת. יש מתח – לא רוצה לשקר. לקראת סוף השבוע החלטתי עם הבת שלי ושני הנכדים לנסוע צפונה לשני לילות, לקרובי משפחה שלנו.
התגעגעתי אליהם? לא ממש. פשוט רציתי לברוח מהמתח שלנו.
קיבלו אותנו כמו מלכים: שינה, לינה, בריכה, טבע – הכול מצוין.
זה נראה מובן מאליו, אבל זה לא מובן… הם לא חייבים.
ועוד – אנשים זרים הביאו לנו גלידות ופירות. אפילו אישה אחת באה עם לחמניות חמות, עבודת יד, כנראה מהתנור שלה. כל זה בשבילנו!!!
הרגשתי כמו חייל פצוע בבית חולים. לא מגיע לי! זה הדבר הראשון שעבר בראשי.
למה לא? אני מוכנה לקבל מאנשים אהבה, שקודם לא קיבלתי ולא הרשיתי לעצמי לקבל, אפילו מעצמי!!! זה מצוין!!! זה שינוי!!!
ועוד מה שמפתיע זה שאנשים ששונים ממני בדת, שונים בשפה, שונים בצבע העור, במנטליות, אבל… פשוט זה עם של יהודים.
אנשים שברגע שלא טוב להם מתחילים להיות אחרים, בני דודים, קרובים, והכי אוהבים אחד לשני. זה אנחנו! וזה מדהים!!!
רק שאלה קטנה: למה אנחנו לא יכולים להיות כאלו ללא מלחמה?
למה אנחנו צריכים לקבל עונש כל כך חזק מאלוהים בשביל להבין שאנחנו באנו לאהוב זה את זה, ולא בשביל להרוג אחד את השני.
אני אחת מכם. אני משתדלת לאהוב את עצמי ולאהוב את העולם הזה.
תודה שאתם איתי