גמרתי ללדת… את ילדי החמישי… בכל היריון ירדתי כמה קילוגרמים טובים, זה היה המזל שלי…
ברגע הלידה כבר הזמנתי מכל אוהבי את כל טוב הארץ… והמשקל עלה ועלה… ההורמונים חגגו.
חשבתי שזריקות הורמונליות יסדרו את העניין, אבל זה עזר רק במעט. עדיין המשקל היה בעלייה…
בני הקטן היה בן חמש, ואני כבר מעל 100 קילוגרמים, עליתי 40 קילו ב-5 שנים. אז באו הדיאטות, התסכולים, השליטה המטורפת…
יום אחד פגשתי שכנה, היא הייתה פעם שמנה, ועכשיו דוגמנית, שאלתי אותה מה היא עושה, אמרה לי: "תבואי איתי ביום שלישי". באתי.
בפגישה הבנתי שאני מכורה, הבנתי שאני צריכה לעשות מה שאומרים לי. לקח לי עוד שבועיים להתארגן ולהיפרד מהאוכל. באתי לפגישה ככפר מרדכי ולקחתי מאמנת.
יותר משלושים קילוגרמים "עברו" מאז וגם כמעט 8 שנים.
אני פה היום לא בגלל המשקל, אלא בגלל ההימנעות, הבחירה לטפל בעצמי על בסיס יומי, לעשות צעדים, לתת שירות, לאמן ולהיות מאומנת, למצוא מקום להתחלק.
הדרך שלי לא הייתה קלה, עדיין לא… אף אחד לא יודע איזה ניסיונות הכוח העליון ישלח לו מחר בבוקר, אבל זה אולי לסיפור אחר…