כל חיי אני עם משקל עודף, שהלך וגדל עם השנים.
"לא נורא", אמרו לי, "העיקר שתהיי בריאה ומאושרת".
בריאה – השמנה, זו מחלה. הגעתי לגריישיט, בגיל 36, עם לחץ דם גבוה, בצקות ברגליים, הייתי כבדה, היה לי קושי לעשות דברים בסיסיים, כמו להדיח כלים, לעלות במדרגות, ללכת, לגזוז ציפורניים ברגליים…
טוב, בריאה לא אבל מאושרת…
לאושר ולחיי, לא היה שום קשר.
כאילו שטן הכניס את הנשמה לגוף גדול ואמר: "תתמודדי".
איך יכולתי להיות מאושרת, כשהרגשתי כישלון?
האוכל הכניע אותי. כל פחמימה הכי "פשוטה", הייתה האלוהים שלי. לא יכולתי להפסיק לאכול.
הנזק האמתי של אכילה כפייתית, התגלה לי רק אחרי שהגעתי לגריישיט והתחלתי לשקול ולמדוד.
פתאום ראיתי מה עשיתי לחיי, לזוגיות שלי, למשפחתי, לגופי.
הזדעזעתי אבל למזלי לא הייתי לבד. היו לצדי חברים שחלקו איתי את ניסיונם וגרמו לי להאמין שגם אני יכולה.
לא ניתן להעריך את האהבה ואת התמיכה, שקיבלתי מחבריי לדרך. בזכותם ובזכות הכוח העליון, בזכות המשקל, נולדתי שוב מחדש.
השלתי מעליי למעלה מ-45 קילוגרמים של שומן, אשמה ושנאה עצמית.
החיים שלי עדיין לא מושלמים, אבל יום שבו אני שוקלת ומודדת את שלוש הארוחות שלי, הוא יום מוצלח עבורי. אני זוכה להיות נוכחת בחיים שלי, בחיי משפחתי ולוקחת אחריות על המעשים שלי.
ויש לי אלוהים אחד, כוח עליון ולא פחמימה ריקה, שפעם הייתה כל חיי.
אני מתפללת שתמיד אזכור מאיפה באתי. שלא אשכח לרגע את הסבל שבאכילה כפייתית. שאמשיך למדוד ולשקול כל יום רק להיום, ויהי מה!