הגריישיט עבורי זו מתנה; ומתנה אמתית – לוקחים ולא מחזירים

נולדתי לאמא אכלנית כפייתית ויש לי שתי אחיות שאוהבות לאכול. ברור לי שירשתי מאמא את האהבה לאוכל. והיא, ממקומה, לימדה אותי שבביס האחרון נמצאים כל הוויטמינים ומאז היה קשה לי להשאיר שאריות מזון בצלחת שלי וגם בצלחות של האחרים…

בשנת 1992 הגעתי לאו איי, למדתי את תכנית שנים-עשר הצעדים, הפנמתי אותם ואחרי שש שנים אישה שראתה שאני לא מצליחה לרדת במשקל הציעה לי לנסות לשקול ולמדוד. אותה אישה הביאה אותי לגריישיט ומאז אני מנסה כל יום ומצליחה לאכול שקול ומדוד על פי הגריישיט. אני שומרת על ירידה של למעלה מ-50 קילוגרמים משנת 1998. זו הפעם הראשונה שהורדתי כל כך הרבה במשקל ולא הרגשתי שעשיתי את זה, כיון שהמטרה שלי היום היא לסיים את היום בהימנעות ולעזור לאחרים להגיע להימנעות. מאז שהתחלתי המשקל לא ניהל אותי יותר. הרגשתי בסדר גמור בהימנעות והיה ברור לי שאם אתמקד במשקל המטבח, משקל חדר השינה לא ינהל אותי יותר.

לא נרפאתי מאכילה כפייתית ואני יודעת שאני רחוקה ביס מבולמוס – בכל רגע. אני לא חזקה בהימנעות, אני חזקה בפעולות ששומרות עליי בהימנעות. אני נמצאת עכשיו "בחופש מהתמכרות פעילה" על בסיס יומי.

כשהתחלתי את הגריישיט בני הבכור התחיל קורס טייס, החזון שלי היה להיות אמא רזה וגאה על הטריבונה בסיום הקורס. המשפט הראשון שהביא אתו הביתה מהקורס היה "איפה שיש ספק – אין ספק". אמרתי לעצמי שאם המשפט הזה טוב לטייסים הוא בטח טוב גם לי, ומאז אין מקום לספק בחיים שלי. בני אמנם נשר אחרי שמונה חודשים מהקורס, אך אני המשכתי בהימנעות למרות הכול. מצאתי משהו שעובד בשבילי – אז למה לי לחפש משהו אחר?! עם עובדות לא מתווכחים! אפשר לומר שבאתי בגלל המחיר (ההשתתפות בגריישיט לא עולה כסף) ונשארתי בגלל השירות…

היום השקילה והמדידה מחלחלת לכל תחומי חיי. אני שוקלת את מה שנכנס לפה שלי וגם את מה שיוצא ממנו. התכנית נתנה לי אומץ לשנות תחומים רבים בחיי. אחד התחומים הוא הקריירה האישית שלי – מאז תחילת ההימנעות החלפתי מספר מקומות עבודה, ושדרגתי את עצמי מבחינה מקצועית, אישית וכלכלית.

עבורי התכנית היא ערך ולא בערך! אני מתנהגת כמו מי שחזר בתשובה, ומקפידה על "קלה כחמורה". רק להיום, לא משנה איפה אני נמצאת, איך אני מרגישה, איזה מידה אני לובשת ואיזה מצב רוח יש לי – ברור לי שאני צריכה להמשיך לאכול שקול ומדוד ויהי מה. אם יש לי ספק או שאין לי בטחון שיהיה לי מה לאכול על פי התכנית, אני לוקחת את הארוחות השקולות איתי בצידנית.

מזכירה לעצמי שבלי זה אני לא שפויה, לא רזה, לא בריאה ולא מאושרת. רק אם נמשיך לבוא, לטלפן, לכתוב, לקרוא, לאמן, לתת שירות – נוכל להמשיך ולחוות את החיים בדרך הזו. הגריישיט עבורי זו מתנה; ומתנה אמתית – לוקחים ולא מחזירים.

תנסו – מקסימום תצליחו…