יש ימים כאלה, שאם תשאלו אותי מה אני הכי רוצה, אני אענה לכם, בלי היסוס – "לאכול".
זה רק מזכיר לי כמה אני מכורה ומתאבלת על כל ארוחה, שמסתיימת.
הגוף שלי זוכר את התחושה הנעימה של סימום. כשלא מרגישים כלום, לא צריכים להתמודד עם שום דבר, לא צריך להתאמץ… רק לאכול, לאכול, לאכול, כשייגמר, לקנות עוד ולהמשיך להאביס את עצמי עד בלי סוף.
האם שנתיים של הימנעות הרחיקו ממני את המחלה?
מה פתאום? היא קמה איתי כל בוקר והולכת לישון איתי כל לילה.
היא מחכה שאפסיק לפעול, כדי לנגוס בחיי.
היום אני בת 38, מרגישה כמו בת 18. תחושה של חופש ומעוף. האם אני מוכנה להחליף את ההרגשה הזאת בפחמימה, הכי מפתה שלא תהיה?
תודה לאל, שרק להיום לא ולא!!!
אני יודעת בוודאות, שאני בהחלמה אבל לעולם לא אחלים.
בטוחה, שכדי לזכות בעוד יום נקי, אני חייבת להתמיד בפעולות, בפגישות, בשירות, בתפילות, בקריאה בספרות… כל דבר, שישאיר אותי ערנית, מפוכחת, שפויה ומחוברת לכוח העליון, שרק להיום מציל אותי מעצמי!!!