אני ממשפחת אכלנים כפייתיים. במשפחה שלי היו אומרים "מי שלא אוכל – לא בריא", זה משפט ששמעתי מילדותי. "תאכלי ותהיי חזקה!" – זה מה שבראשי נשאר עד גיל מבוגר.
אבל ברגע שמשקל גופי הפך לחולשה שלי, התחלתי להרגיש שאני לא כמו כולם…
לא!!! זה לא נכון!!!
כל הזמן הרגשתי שאני מסוג אחר. מסוג של פילים, לא מסוג של סוסים. כולם בריצה. גם אני יכולה לרוץ, רק לא לזמן רב. החוזק הפנימי שנתנו לי הוריי נתן לי אפשרות להיות שמחה ואופטימית בחיי.
אופטימית? – כן. שמחה? – לכולם! לא לעצמי.
הפכתי את עצמי לליצן. במקום שיצחקו עלי, עדיף שאני אצחק על עצמי.
במשפחה אהבו לאכול אוכל טוב וטעים, אז תמיד בישלתי הרבה, טוב וטעים. הדלת הייתה תמיד פתוחה לכולם. אז מי לא אוהב לאכול בחינם? לצחוק על מישהו שנותן גם אוכל וגם "תיאטרון"? למה לא?!
את אף אחד לא עניין מה התחולל בלבי. גם אני למדתי כל-כך טוב לסגור את הרגשות שלי, עד שלא הרגשתי כלום. פשוט סתמתי את הפה עם אוכל. אז באמת הפכתי גופי לפיל ענק.
פעם אחת ראיתי בטלוויזיה סרט על נרקומנים. זה היה סיפור על קבוצת תמיכה… ופתאום, עלתה מחשבה בראשי – זה אני! אני נרקומן באוכל. התחלתי לחפש תמיכה. מזה החלה דרכי להרזיה אמתית. אלוהים שלח אותי לקבוצת גריישיט. מצאתי כאן, לא רק אלוהים, מצאתי את עצמי ומצאתי משפחה עם הרבה אנשים כמוני – זה אתם. אני מאוד מודה לכל אחת ואחד מאתנו.
חברה, אכלנית כפייתית.