המצרים שלי

אני לא בן אדם דתי במיוחד. אבל מאז שהגעתי לתוכנית לחג פסח יש משמעות חדשה ועמוקה מאוד בחיי.  הגעתי לתוכנית מעבדות מוחלטת לאוכל, לריקנות בלתי נגמרת שרק עוד אוכל היה יכול לסתום בזמנו. וסתמתי, מהבוקר עד הערב. לא יכולתי לראות מישהו אוכל חומרים מבלי שאהיה חייבת לקנות גם משהו מיד ולספק את ה"דודה" למתוק, לא יכולתי להרגיש אפילו קצת עצב, שעמום, פחד או שמחה מבלי להיכנס לפניקה ולהיות חייבת להרגיע את עצמי עם אוכל. וכשכבר הייתי מפוצצת עם בחילות, הייתי חייבת לאכול עוד כדי לא להרגיש את הבושה, הגועל והשנאה העצמית שזעקו ממנו. הייתי עבד לכוח של חשכה, ייאוש והרס שלקח אותי מטה ומטה ללא יכולת לעצור, גם כשכבר כל כך רציתי והתחננתי לעזרה.

אבל מתוך תחתית שבה כבר לא יכולתי לשאת את הכאב וביקשתי עזרה, הגעתי בחסד גדול לתוכנית המופלאה הזו. ומאז אותו רגע לפני עשר שנים, פגשתי אנשים מחייכים, רזים, עם אור בעיניים ורצון לעזור ששיתפו בכנות מרגשת וגרמו לי להרגיש בבית, שייכת, וסוף סוף, שיש לי תקווה. תקווה שאני לא משוגעת, לא מטומטמת, לא כישלון, פשוט יש לי מחלה. אמנם מחלה שתלך איתי לכל החיים האלה אבל מחלה שיש לה פיתרון.

הפתרון בשבילי, הוא מה שאני נזכרת בו בכל יום אבל בעיקר בתקופת חג הפסח. הפתרון הוא לצאת מהעבדות למלך של כוחניות, שליטה, חוסר סיפוק תמידי ושנאה (פרעה, ההתמכרות). הוא לצאת מהמצרים של ההתמכרות לאוכל לכיוון של ארץ חדשה, מלאת תקווה והבטחות (צעד 9) לחיים של שלווה, אחווה, שלום עם מי שאני וחירות, ארץ שרק כוח עליון יוכל להוביל אותי אליה.

היו לי בדרך הרבה מכשולים, הרבה כוחות אפלים שרוצים למשוך אותי בחזרה אל העבדות להתמכרות הישנה, ספקות, פחדים, "מה יהיה?", "ומה אם?", "אולי עדיף כבר לחזור למוכר ולידוע?". יש תקופות של הליכה במדבר מבלי לראות אף פינת צל או באר מים למרחקים, תקופות שאני מרגישה שאני לא מתקדמת והולכת בסיבובים ואין טעם להמשיך. אבל הכמיהה לחירות, לאהבה, ולשלום רק להיום חזקה לי מהכל, ורק להיום אני ממשיכה. רק להיום אני זוכרת שברגע שאני נותנת קצת יד למחלה שלי, פוזלת רק קצת לכיוון הביס הראשון, בוחרת לברוח ולא לחיות בהימנעות ויהי מה, זה רק עניין של זמן שאחזור למצרים שלי. ולכן לא משנה מה אני מרגישה, לא משנה איך נראה האופק, אם קשה לי או טוב לי, אני ממשיכה לשקול ולמדוד את הארוחות, לשים את ההימנעות במקום הראשון כי זה השער שמבטיח לי שאגיע לארץ הקודש, להתעוררות אל החיים, לקשר תמידי עם אלוהים אוהב (צעד 11).

כשהחג מתקרב, אני גם חווה חיבור עמוק לניקיון פסח. בשבילי זה לא רק לנקות את הבית מחמץ (אני באופן אישי בכלל לא מתייחסת למובן הזה…), אלא להמשיך ולנקות את הבית הפנימי שלי, הגוף והנשמה, מכל הדברים ש"טמאים" או "מלוכלכים" ומפריעים לי לחיות בקשר שוטף עם החיים, עם הסובבים אותי ועם כוח עליון שלי. מין תקופה של חשבון נפש נוסף להעמיק את ההחלטה שלי להמשיך בהימנעות גריישיט, כי אין לי דרך אחרת, וללכת בדרך של הצעדים, לנקות את עצמי מכל מה שיכול להחזיר אותי למצרים שלי, להתנהגות כפייתית ולהתמכרות לאוכל. שליטה, צדקנות, רצון עצמי, חוסר סיפוק ופחדים הם הדברים העיקריים שאני מנסה כל השנה לנקות מהיומיום שלי, בעזרת כוח עליון אוהב. בפסח, אני משתדלת לחזק עוד יותר את הניקיון הזה, ולהשאיר לב וכוונה טהורה כדי לזכות בכל מה שאלוהים רוצה בשבילי.

קיבלתי בתוכנית הזו תקווה לחיים חדשים, אבל לא רק זה. קיבלתי גם כלים איך להגיע לשם, מורי דרך שמתקדמים יותר ממני במסע לארץ הקודש, וחברות שתומכות ומזכירות לי כשאני נחשלת או שוכחת. לבד אני לא יכולה. כל מה שאני צריכה לעשות הוא להמשיך לצעוד בדרך החדשה, לכיוון חדש ולא אחורה. וכל יום נוסף שבו אני לא חוזרת לאוכל הוא סימן שאני בדרך הנכונה.

המצרים שלי הוא בתוכי, והצלקות מהעבר לא יעזבו אותי עד רגע מותי. אבל היום אני לא צריכה לשכוח את העבר, להפך הוא מחזק אותי. מזכיר לי לאן אני לא רוצה לחזור ונותן לי כוח להמשיך לצעוד, להמשיך לשקול ולמסור את האוכל לא משנה מה קורה, להמשיך להיות כנה ולוותר על הפגמים ולהמשיך ולבקש את נוכחותו של כוח אוהב בחיי, בלבי, בכל מעשיי.

ביחד זה עובד, אם עובדים את זה. מי ייתן וכל מכור בעולם יזכה ליום אחד לפחות מחוץ למצרים, יום ללא שימוש, עם תקווה לחיים של חירות ושלום, חיים שבו הכל אפשרי. אמן

א.