לפני מספר ימים הייתי בפגישה, באותה פגישה חבר התחלק על החזרה שלו מנפילה. הוא אמר שתמיד הוא מקנא באלה שלא מוותרים לעצמם, שלא נכנעים לסיפורים שהמחלה מספרת להם... ״אני יכול גם בלי פגישות״, ״לא נורא אם אשקול קצת פחות או מעט יותר״, ״לא יקרה כלום אם לא אמסור את השינוי הזה״ וכדומה...
כשהוא דיבר, נזכרתי בפגישה שהייתי בה לפני מספר שנים. באחת ההתחלקויות באותה הפגישה, חבר אמר: ״לא יקרה לי כלום אם לא אלך לשלוש פגישות בשבוע, וזה הכי גרוע!״. הוא המשיך ואמר שאמנם לא יקרה כלום באופן מיידי, אבל זהו פתח של חוסר כניעה שעלול לגדול ולהתעצם, עד הנפילה לאוכל.
זמן מה לאחר שציינתי מספר שנים בהימנעות גריישיט רצופה, היה לי שבוע עמוס מאוד בעבודה ובפעילויות שונות. לא היה לי חשק ללכת לפגישה השלישית בשבוע. אמרתי לעצמי שכבר הייתי בשתי פגישות השבוע ושהאפשרות היחידה שלי היא להגיע לפגישה ביום שבת בבוקר. למי יש כוח ללכת לפגישה ביום שבת בבוקר? לא בא לי!
ואז נזכרתי בחבר המקנא באלה שלא מוותרים לעצמם. אלה שנשארים בהימנעות רצופה לאורך שנים ארוכות, שממשיכים לעשות פעולות ולעבוד את התכנית. כזה אני רוצה להיות!
התקשרתי למאמן שלי ומסרתי לו את חוסר הכניעה שלי לתכנית, את הרצון העצמי ואת חוסר החשק שלי להטריח את עצמי ולהגיע לפגישה. בעיקר בשל העובדה שמזמינת המנחים של אותה פגישה ביקשה ממני להנחות בעוד כמה חודשים, ופחדתי להתחייב כיוון שאני עמוס מאוד לאחרונה.
ביקשתי ממנה להנחות בזמן קרוב יותר, אבל לוח המנחים היה מלא...
התחייבתי בפני המאמן שלי, שאתארגן ואסע לפגישה. הגעתי לפגישה, המנחה שהייתה אמורה להנחות לא הגיעה. ביקשו ממני להנחות על אחד הצעדים. והסכמתי, למרות שלא התכוננתי מראש. לאחר הפגישה, הרגשתי תחושות רוגע ושלווה... כל כך שמחתי שהזדמן לי להגיע לפגישה ולהנחות בספונטניות, תוך אמונה שכוח עליון יכוון את כל אמירותיי. עשיתי את הפעולות וכך ביטאתי את הכניעה שלי לתכנית.
רק להיום, אני פועל כדי להיות אחד מאלה שלא מוותרים לעצמם.
קרא באתר...
