אם אני רוצה לזכות באושר, בבריאות ובשמחה אני מחויבת לעבוד את התכנית.
"לא חשוב כמה זמן נמנע מאכילה כפייתית, וכמה מיומנים נהיה בהתמודדות עם בעיות החיים, תמיד יהיו לנו נטיות בלתי-נורמליות."
כשאני בהחלמה, בהימנעות ועושה את הצעדים, אני מצליחה לחיות בניקיון. אבל, המחלה שלי נמצאת איתי גם בהחלמה, ממתינה להזדמנות לפתות אותי לחזור להרס עצמי. הימנעות והחלמה לטווח ארוך מעניקים לי הרגלים נכונים שעליהם אוכל להסתמך בעתות כאב ותשישות, אבל אין בהן די.
לצערי, יש חברים, שמאחוריהם שנים של הימנעות בתוך הגריישיט, שעזבו את התכנית ונפלו לאוכל בצורה קשה ועלו במשקל. אלה היו אכלני-יתר כפייתיים שעשו תכנית בצורה רצינית, וכבר חוו את החירות, האושר והשמחה שבהחלמה. מדוע החסד לא שרה עליהם יותר?
מפני שיש לנו מחלה כרונית, שאין לה מרפא. כדי לטפל בה נדרש מאיתנו ליישם את התכנית הזאת מדי יום ביומו, ולהיכנע לאלוהים באופן מודע. נסיבות שונות בחיינו לעתים מסיחות את דעתנו מן הידיעה שההימנעות היא הדאגה החשובה ביותר עבורנו.
לעתים זה נשמע קיצוני לומר: 'ההימנעות היא הדבר הכי חשוב בחיי', אך החיים לימדו אותי שכדי שנהיה פנויים לטפל בחלקים החשובים בחיינו, עלינו, דבר ראשון להיות בהימנעות, ואז אנו מסוגלים להתמודד עם הכול בשפיות.
מניסיוני, רצון-עצמי, אגו והכחשה תמיד יובילו אותי בחזרה אל הרס עצמי באמצעות האוכל.
קרא באתר...
