אני בהימנעות כי אני אכלנית כפייתית, אני לא שוכחת שהבולמוס הוא אויבי ויכול בקלות להביס אותי ולכן המצפון מנחה אותי באכילה, כלומר אוכלת שלוש ארוחות ביום שהן מדויקות, צנועות, פשוטות ונקיות ויהי מה. אני מוסרת תכנית אוכל למאמנת או למי שיש לו 90 יום ומעלה.
אני מודה לאלוהים על הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק מתכנית זו, למאמנת, למשפחה, לחברים, לכם ולכל מי שיש לו יד ורגל בהצלחת התכנית וזה לא מובן מאליו.
עד הלידה הראשונה הייתי מאוד רזה, ולמרות שלא אכלתי בריא במיוחד, לא ראו זאת עליי. מהתקפי אסטמה ואלרגיות תמיד סבלתי אך לא קישרתי זאת לתזונה. גדלתי בבית מאוד לחוץ, עם הקפדה יתרה על סדר וניקיון וכן עיסוק מאסיבי סביב האוכל ואובססיביות כלפי כל דבר גם מחלות, מעבר לכך המריבות בין הוריי היו בדרך כלל מאוד קולניות ואז או שהייתי מתחבאת מתחת לכרית או שהייתי אוכלת, כאילו שהאכילה סתמה לי את האוזניים.
אני מספרת זאת כדי לומר שהאכילה הכפייתית גם אינה בריאה לאדם רזה כי אכילה כפייתית, כסוג של התמכרות, יכולה לתקוף כל אחד ללא קשר לנטייה להשמנה.
אני יודעת שהאכילה הכפייתית הייתה סוג של בריחה מהמציאות, מהתמודדות עם קשיים.
אחרי הלידה הראשונה, כשכבר גרתי בעיירה בדרום, נותרו עליי כמה וכמה קילוגרמים, ניסיתי להורידם על ידי הפסקות אכילה למיניהן כשנוכחתי שאחרי צומות אני אוכלת פי 5. הבנתי, כמו פולניה טובה, שרק אם אשלם זה יצליח.
נרשמתי למועדון דיאטה מסוים, וכמובן אחרי 3 שבועות – ירדו להם 10 קילוגרמים, אך במקום להרגיש ב"היי" – הייתי חלשה, היה לי קשה לקום מהמיטה ורק שהלעטתי את עצמי במיני פחמימות כביכול התאוששתי. כמובן שחזרו עשרת הקילוגרמים ויותר.
במרכז הכרתי את סטודיו סי, בתקופת השיעורים באמת ירדתי קצת במשקל וגם התעצבתי, אך שוב נגמרו השיעורים וגם המזומנים, ובלי קשר זה לא נתן לי כלים להתמודד עם רגשות שונים ושוב נפלתי, הפחמימות היו כמו פסיכולוג לכל דבר – מריבה עם הבעל, תסכול בעבודה, כעס על ההורים… הכול כביכול עבר כשנפגשתי עם האוכל.
בדרך כלל הייתי חוזרת לשמור על תזונה זו או אחרת אחרי התקף אסתמטי חמור או אלרגיה חריפה. כך קרה שאחרי אלרגיה חמורה, חזרתי לספורט והפעם הליכה. הספורט האולטימטיבי בשבילי כשזה בא יחד עם תכנית כמו שלנו. אבל אז אחרי כל הליכה חשבתי שאני צריכה לאכול יותר, כי הרי שרפתי קלוריות אז בוא נחזיר אותן ובגדול. למעשה למרות ההליכה, הבריאות לא השתפרה ולצערי גם התזונה לא.
במגוריי בבסיס בדרום, הבולמוס גבר, במקום קטן המרוחק מכל ישוב נורמלי כשעה, המפגשים הם בעיקר עם חברים מהבסיס (חברים נהדרים לחיים), מפגשים מאוד נעימים אך מלאי בליסה, כביכול לא בלסתי כשהייתי בחברתם, אך הבולמוס התחיל כשחזרתי הביתה, בולמוס שיכול היה להמשך כשעתיים-שלוש ומכל הבא ליד. שנאתי את עצמי אחרי כל בולמוס אך לא יכולתי להפסיק.
באותו בסיס ביוזמתי נפתחה קבוצה בסגנון של דיאט קלאב ושוב גם בדרך זו "המאוזנת" הייתה כמות לא קטנה של פחמימות, אשר בלחץ רגשי זה או אחר הפכה לבולמוס.
כשכבר הייתי די מיואשת מהמצב התוודעתי לתכנית ברוכה זו, קרובת משפחה שבאה לבקר שקלה את האוכל שלה וכמובן שסקרנותי הובילה אותי להתעניינות בתכנית, התפריט מאוד נראה לי והייתי צריכה שמישהו יאמר עכשיו – די! מספיק! הייתי צריכה משהו מובנה ופשוט. התחלתי לשמור על התפריט אך ללא מאמנת וללא קבוצת תמיכה (בדרום הרחוק אין קבוצת גריישיט ואכלנים כפייתיים ללא תכנית לא התאים לי), החזקתי מעמד בדרך כלל (ניסיתי זאת שם מספר פעמים) כחודש וחצי, כל חג היה מפיל אותי ובמיוחד פורים שבמקומות כאלו אתה מקבל בדרך כלל 20 משלוחי מנות – תדמיינו לבד… אבל בכל זאת הגעתי למסקנה שזו התכנית המתאימה לי ולכן כשאעזוב את הבסיס הדרומי אצטרף לגריישיט. ואכן כששוב הגעתי למרכז באמצע אוגוסט, לאחר שבועיים בסיועה של קרובת משפחתי, הגעתי לקבוצה באזור מגוריי ומיד התחלתי בתכנית.
לאחר שבועיים הייתה לי נפילה טכנית שלא גרמה לי לבולמוס מחודש ומאז אני בתכנית וזה לא מובן מאליו. אין לי ספק שהנוכחות שלכם, עצם היותכם כאן בשבילי תרמו לכך שהפעם לא אפול. אני לא רוצה להפסיק להיות חלק מזה, כי הנה משהו כל כך טהור ופשוט שלא עולה כלום, עושה ניסים רפואיים ואישיים – זה לא מובן מאליו.
ואם יותר לי, אתייחס לתפילת השלווה – "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם" אני יודעת שלא אוכל לשנות את הסובבים אותי אבל אני עדיין מתווכחת על כל דבר, כלומר היחסים, לפחות מבחינתי, טעונים למרות שאני בעלת חיים משלי ואני מקווה עם הזמן ללמוד לקבל את הסובבים אותי כפי שהם.
"האומץ לשנות את אשר ביכולתי" – אני מנסה להתמקד בשינויים הקטנים של היום יום קודם כל אצלי ואחר כך אצל אחרים (תגובה מאופקת, שינוי תזונה כללי), "התבונה להבחין בין השניים" – יש לי על מה לעבוד, רק התחלתי.